צירוף מילים: התהוותו של כתב העת של העמותה לצורפות עכשווית, ״ליטושים״

דברים שנאמרו באירוע הנעילה של תערוכת העמותה במוזיאון לאמנות האסלם בירושלים, 12 לפברואר, 2026

אני מתרגשת ושמחה לדבר כאן תחת הכובע של אחת מעורכות המגזין של העמותה.

בדקות הקרובות אנסה לתאר ולהסביר את הנחות היסוד לכתב העת העברי הראשון לצורפות עכשווית, או במילים אחרות – למה אנחנו עושות את זה?

שמו של המגזין, בעברית ובאנגלית, הוא: ליטושים. אם תגידו אותו פעמים רבות, תרגישו שהוא נעים על הלשון. אולי כי המילה ״ליטושים״ מתקיימת בשני עולמות במקביל, זה של הצורפות וזה של הכתיבה. בשניהם היא מבריקה ומדייקת.

בכלל, ישנו קשר בין מלאכת הכתיבה למלאכת הצורפות; הוא מתבטא באופן בו צירוף של אותיות למילים, מילים למשפטים, ומשפטים לפסקאות, דומה לצירוף חומרים וצורות לכדי תכשיט, שמחזיק רעיון או תחושה.

לא בכדי כותרת הדברים שלי כאן היום היא: צירוף מילים.

באסיפה הראשונה של העמותה לצורפות עכשווית, שהתקיימה ביוני 2024, התרוממה היד שלי מאליה כשהתנדבתי ל ״ועדת עורכות מגזין וניוזלטר״.

הפגישה הראשונה של הוועדה נערכה ביום שני בערב, 22 ביולי, והתקיימה (כמו כל ישיבות המערכת מאז ועד היום) – בזום. נכחו בה עינת לידר, בברלי פרייס ואני (בברלי גם היא התנדבה לוועדה, אך פרשה במהלך העריכה על הגליון הראשון).

לא מצאתי את סיכום הפגישה, אבל אני זוכרת את ההתלהבות שלנו מהרעיון להוציא לאור מגזין שיהיה מרחב לשיח פורה בתחום הצורפות העכשווית. זה נראה כמו הדבר הנכון והמוסרי לעשות באותו הזמן – הבנו אז, וכך אנו חושבות ומאמינות גם היום, שדווקא בימים האפלים ההם, האלו, עשיה תרבותית ושיח על עשיה תרבותית חשובים מאין כמוהם.

וכך, כמו כינון העמותה עצמה, כתב העת נולד פתאום אבל גם לאט-לאט.

"ליטושים" נוצר מתוך הבנה עמוקה בצורך לכונן שיח שילווה את הפעילות הענפה, המגוונת, המרתקת והחשובה של צורפים וצורפות במקום הזה, ובמקומות אחרים. שיהיה מקום בו נלמד ונציג את עצמנו, בו נוכל להתבונן ולהעמיק בפועלם של אחרים, מקום שיציג לראווה את השדה שלנו בשיח תרבותי עדכני, ובדיון ביקורתי ופרשני.

קהילת הצורפות הישראלית היא קהילה משמעותית של יוצרים ויוצרות פעילות, שמציגות בתערוכות ובפסטיבלים ברחבי העולם, מפרסמות וזוכות בפרסים. תמיד ידענו שאנחנו רלוונטים – הרי הגוף, בו עסוקות תיאוריות פוסט-מודרניות עכשוויות הוא סביבת העבודה שלנו. ובכל זאת, במשך שנים אנחנו פועלות בשוליים.

כן, קינאנו בקרמיקאים עם ה"טקסטורה" שלהם, במעצבים ובאמנים עם ערב רב של כתבי עת. מדי פעם הבליח טקסט כזה או אחר, מאמר או ביקורת בנושא צורפות בכתב העת "טקסטורה", למשל. זהו כמובן מצב מגוחך, כי מבחינה תרבותית יש לנו רוב: כולם עונדים תכשיטים, ומהרבה מאוד סיבות.

אם תחשבו על זה, כמעט ואין כתבים בעברית בנושא צורפות, ובוודאי לא העכשווית. פרט לקטלוגים של פרסים שמתקבלים מדי פעם, אפילו ספרים על צורפות ישראלית נכתבים באנגלית ויוצאים בהוצאות אירופאיות. אין קורפוס הסטורי או מחקרי בעברית, העוסק בצורפות בכלל ובצורפות עכשווית ישראלית בפרט.

כך שבאופן מסוים, "ליטושים" נולד מתוך תחושת רעב.

זו אחת הסיבות בגללה הבנו באותה פגישה ראשונה שאנחנו ״הולכות על זה״. באותה פגישה גם הבנו שהמגזין יתפוס נפח רב מהפעילות שלנו ולכן העברנו את הניוזלטר לצוות ניוזלטר (וזו הזדמנות להודות לקובי רוט, ורד קמינסקי, יפית בן משולם ומרב גולדשמידט קיי על שיתוף הפעולה הנהדר בין הצוותים).

אני רוצה לעשות פאוזה קטנה ולהקריא שיר של אמילי דיקנסון, בתרגום חופשי מאנגלית:

״החזקתי אבן חן באצבעותיי והלכתי לישון.

היום היה חמים, והרוח קלה; אמרתי: "היא תישמר".

התעוררתי ונזפתי באצבעותיי הכנות – האבן נעלמה;

וכעת כל שיש בחזקתי הוא זיכרון של אבן יקרה״

במעט מאוד מילים מתארת כאן דיקנסון את העוצמה לא רק של תכשיט קטן מימדים, אלא גם את עוצמת ההיעדר שלו. את הזיכרון היא מציעה כשותף לאפשרות להחזיק במשהו.

וזה מוביל אותי לאחת המטרות של ליטושים:

להיות מרחב האוסף לתוכו גוף יצירה מקומי בתחום הצורפות; ארכיון מתהווה, שמתעד, שומר וזוכר את מה שהיה ומה שהווה.

כבר בפגישה הראשונה של ״ועדת מגזין״ העלנו רעיונות לכתבות, מדורים, כותבים, שיתופי פעולה ונושאים רלוונטים. חלק מאותם רעיונות ראשוניים התממש בשלושת הגליונות שיצאו עד היום, ובזה האחרון שאת השקתו אנחנו חוגגות עכשיו.

מאז עברו ימים רבים. צוות המגזין השתנה והתגבש – את הגליון הראשון ערכנו עינת ואני. מהגליון השני עורכת איתנו נעמה בן פורת שמביאה עשייה רבת פעלים ואנרגיה צעירה, ולקראת הגליון הנוכחי הצטרפה גם תמרה טראובמן שמשייפת (ולא רק מלטשת) ועושה המון ובמרץ. עינת היא המניעה. גם בלי לקרוא לזה בשם, אנחנו יודעות שהיא העורכת הראשית.

יחד אנחנו עושות הכל. מתוך החיים העמוסים שלנו, אנחנו פועלות באופן לא שוויוני בכלל. כל אחת עושה כיכולתה. כמובן שמהתחלה לא הערכנו נכון את כמות העבודה הרבה כל כך. צריך לכתוב, לפנות לכותבים פוטנציאלים ולהציע להם לכתוב ללא תמורה, לתרגם לאנגלית ומאנגלית, לערוך את הכתבות מבחינה לשונית, לבחור תמונות ועוד ועוד.

כן, יש בזה תחושת שליחות. אחרת, לא היינו עושות את זה, בהתנדבות, בתוך עומס החיים הסוחפים האלו.

אנחנו כאן כי מילים כתובות הן הכרה ברעיון, הן מניחות דברים בעולם.

ומגזין בנושא צורפות הוא מעבר למגזין צורפות. הוא חלק מכתיבת ההיסטוריה התרבותית של המקום ומהווה מרחב ביקורתי ומחקרי לפרשנות תרבותית מקומית. אלו חשובים גם לקריאה פנימית וגם להצגה לחוץ (הפנייה אל החוץ היא גם הסיבה לכך ש"ליטושים" הוא דו-לשוני).

אנחנו שואפות שהמגזין יהיה מרחב שבו יתנהל שיח פורה של קהילת הצורפות; מרחב שיוכל לקבל אליו רעיונות ודיונים, ולהציג עולמות חזותיים עשירים ומלוטשים. אנחנו מאמינות שחשוב שנציג מעל הדפים הוירטואלים של המגזין הקשרים שונים, בין מה שאנחנו מכנות ״שדה הצורפות העכשווית״ לרעיונות, תרבות וקהילה; שליטושים יציף את התכנים שנמצאים בלב העשייה השוקקת והמגוונת שלנו: חומרים, תהליכי עבודה, יצירה ותערוכות תכשיטים, הסטוריה, קהל וכוחות שוק. אנחנו לגמרי מזמינות אתכם להציע לנו חומרים טקסטואליים מקוריים.

בפגישות שלנו (שעדיין מתקיימות בזום) ובתכתובות הוואטסאפ הרבות ביננו, אנחנו מתלבטות בדברים חשובים מאין כמוהם. כמו למשל – איך כותבים jewelry בעברית מתורגמת לאנגלית? האם בתעתיק האמריקאי או הבריטי? ומה אומרת הבחירה שלנו בתעתיק הבריטי, המקובל באירופה, על התפיסה שלנו את מקומנו בשדה הבינלאומי?

מה הייחוד של שדה הצורפות הישראלי, באילו תכנים הוא עוסק? איך מתהווים ונראים תכשיטים בסביבה כלכך טעונה? מה הוא תכשיט ישראלי, מקומי? אלו לא שאלות שמאמר, כתבה או מסה יכולים לענות עליה, אלא ארכיון מתהווה, טקסטואלי וחזותי שבוחן את השדה לאורך זמן.

במרכזו של גליון ליטושים הנוכחי – הזירה – נמצאת הפעילות המקומית, כפי שבאה לידי ביטוי באירועי 0.01 ובתערוכה היפה שבפתחה אנחנו עומדים.

המחשבות שלנו לעתיד, כפי שניסחנו אותן בישיבת המערכת האחרונה, הן להמשיך ולהשתמש במגזין לבחינת השדה הבינלאומי, ולהצגת מקורות השראה ושיח, אבל בעיקר לשמש מקום למיפוי של השדה המקומי וחקירתו.

השנתיים וחצי האחרונות, עם אינפלציית ההתקשטות בסמלים לאומיים במרחב הציבורי, הבהירו כמה חשוב ורלוונטי להביא את השיח על תכשיטים למרחב התרבותי, ולנהל את השיח הזה.

חשוב לומר שיש לנו חלומות גדולים על עתידו של ליטושים. אנחנו חולמות על תקציבים שיאפשרו לנו לעבוד במימדים גדולים ובפלטפורמה עדכנית יותר.

בפגישה האחרונה החלטנו גם על מדורים חדשים וחלוקה חדשה לכתב העת, שכך תוכל להופיע כבר מהגליון הבא. מילים, חומרים ושדה.

עבור החלק הראשון והעיקרי – מילים – אנו פונות אליכן ואליכם. אנחנו בטוחות שמסתתרות ביניכן כותבים וכותבות, הוגים והוגות, או שאתם מכירות כאלו, ומזמינות אתכם להציע למערכת ליטושים רשימות, מסות ומאמרים בכל נושא בשדה הצורפות.

חשוב לומר שהוצאה לאור של מגזין "ליטושים" נעשית בעזרתם של רבים:

אני מבקשת להודות למעצב המגזין אביב ליכטר ולנאוה אבנית שמעלה את כל התכנים, ולכל חברי וחברות העמותה השותפים למגזין ולשיווקו בדרך זו או אחרת.

תודה מיוחדת לכל הכותבים והמרואיינים שהופיעו בגליונות ליטושים עד כה:

נעמה לוית, קטיה רבי, מיקי יואלסון, אסתר קנובל, קרינה שושטארי, נואל גיומארש, אנה שטליך, יותם בהט, דניאל ירקובסקי, קובי רוט ואביגיל קפון.

 כולנו כמהים וכמהות לבסס שיח על תכשיטים ועל צורפות, שיהיה עמוק, ומעניין; שיח שיפרוץ את המסגרת של קהילת הצורפים ויביא את הדיון אל קהל רחב של אנשי תרבות, רוח וחינוך.