ביקור בטלנטה

במהלך חופשת סמסטר בין שנה ג׳ לשנה ד׳ עבדתי וחסכתי כסף לקראת פרויקט הגמר. רוב מחשבותיי הופנו לשאלת התמה המרכזית לפרויקט: אופנה? נעליים? צורפות? או אולי פרויקט משולב? פינטזתי על חומרים, מתודות עבודה, צורות ומנגנונים. 

באמצע יולי 2023 קיבלתי מייל חריג תחת הכותרת ״הזמנה להגשת מועמדות״. הבנתי שמרצות מתחום הצורפות במחלקה המליצו על עבודתי משנה ג׳, לטלנטה. וכך להפתעתי, סדרת הסיכות שיצרתי במסגרת פרויקט אישי בהנחיית שחר כהן מצאה דרכה מחוץ לכיתת הלימוד. 

״טלנטה – מאסטרים של העתיד״ Talente – Masters of the Future היא תחרות ותערוכה המתקיימת בתחילת חודש מרץ מדי שנה במסגרת יריד הסחר הבינלאומי במינכן וכחלק משבוע התכשיט בעיר. בתערוכה משתתפים כ-90 מעצבים צעירים מתחת לגיל 35, שעוסקים בכ־12 דיציפלינות קראפט שונות ומגיעים מיותר מ־25 מדינות.

איך מגישות מועמדות לתערוכה בינלאומית? למדתי תוך כדי תנועה. כיצד לצלם את סדרת הסיכות שלי באופן הנכון, ואיך לנסח הצהרת אמן שממקמת את הידע בהקשר המקומי-ישראלי תוך פנייה לקהל אוניברסלי. התעמקתי בפרטים הטכניים עליהם לא חשבתי עד אז, לדוגמה, משקל ומידות מדויקות של כל פריט בסדרה, או ארגון המפרט החומרי והטכני על פי הגיון מסוים. לראשונה ותוך כדי הלימודים – עצרתי לחשוב על תימחור: איך אני מחשבת ערך של רעיון? או של זמן פיתוח, זמן עבודה וחומרים? וזאת תוך נסיון להתחשב בשלב המקצועי ההתחלתי שלי ובקונטקסט התצוגה: תערוכה המונית במתחם יעודי מחוץ לגלריה. 

בעשירי בנובמבר קיבלתי מייל בגרמנית, אנגלית עוקבת: ״ועדת הבחירות לטלנטה הסתיימה השבוע. מעל 500 מועמדויות הוגשו מיותר מ־40 מדינות. אנו שמחות להודיעך שעבודתך נבחרה…״ הפסקתי לקרוא. לא זכרתי ברגע הראשון את ההקשר. 

הכל הספיק להשכח ממני. מקום העבודה נסגר. הסמסטר טרם החל וזוגי היה במילואים. פרויקט הגמר הפך למחשבה רחוקה. העייפות והחרדה תפסו כל פינה בראשי ובליבי. איך ניתן להמשיך ליצור? להמשיך לפרש ולעבד מציאות שאינה נתפסת? בנוסף, לא ציפיתי בהכרח לתשובה חיובית מהתחרות, התייחסתי לזה כשילוח לחם על המים. כך שאלמנט ההפתעה הודגש בגלל התקופה ועם זאת, היה מגיע גם אם המקום והזמן היו שונים. בהמשך הודיעה אביגיל קפון, חברה שהונחתה אף היא על ידי שחר כהן, שהתקבלה לתערוכה. כפל שמחה לצד מסכת מחשבות נוספת: האם יש טעם בהשתתפות בתערוכה בעת כזו? האם האמנות משמעותית דיה בזמן בו הכל מרגיש חסר ערך? צפייה לאירוע גדול היא עוגן, ואולי כדאי לא לצפות כדי להמנע מאכזבה. שהרי, היה סיכוי סביר שהשתתפותי תתבטל בגלל מדיניות מדינת המוצא שלי במלחמה. 

שבנו ללימודים. לאחר התייעצות עם מרצות המחלקה, החלטנו לשלוח את העבודות לתערוכה. תאמנו משלוח משותף עם יתר המשתתפות מישראל, וארזנו את העבודות בתאים מסופגים יעודיים לכל פריט. 

סוף סוף ניצוץ התרגשות תפס עלה יבש בליבי.

במרץ טסנו למינכן, חמישה ימים במהלכם תכננו לבקר בתערוכת ה-Talente ובתערוכת ה-Schmuck  המוצגות בסמיכות. ביום הראשון שוטטתי בין גלריות וסדנאות צורפים במסגרת שבוע התכשיט. פגשתי יוצרות, אמניות, אוצרות — והרגשתי כמו צוללנית בבלו הול. ביקרתי ב״שמורה״ של תכשיטים: מגוון אופני חשיבה וביצוע, חומר מכל סוג, המצאות יעודיות, מנגנונים, אופני תצוגה מרחיבי לב ועין.

תערוכת היחיד drops of the juice של האמנית Danni Chen בגלרית The Tiger Room התבלטה במיוחד. הקטן שבמוצגים, לדוגמה, כלל מסך טאבלט ששימש כמדף. עליו הונחו שלושה תכשיטי לשון, כסוג של ״כלובים״ מכסף ללשון, ותחתם על המסך הוקרן בלופ סירטון בשחור־לבן של לשונות שונות הנמחצות דרך ״סורגי הכלוב״, ממוסגרות בשיניים ובסנטרים משתנים. 

בערב, אביגיל ואני הלכנו לפתיחת התערוכה המרכזית בPinakothek der Moderne,  Wearables של הצורף Sigurd Bronger. ההקפדה, הדיוק, הרפרנסים, העקיצות, החיבורים והמחברים שמטו לסת והיו מלאי הומור. בנוסף, האווירה במפגש הראשוני שלי עם קהילת הצורפות העכשווית הבינלאומית היתה נוגעת ללב. אביגיל הציגה במינכן ב2023 במסגרת תערוכת "סגסוגת" שאצרו מרצות המחלקה – ורד קמינסקי ועינת לידר. האנשים שזכרו אותה מביקורה הקודם באו לדרוש בשלומה ולדבר איתנו על העשייה בלימודים, על המלחמה ועל יתר התערוכות שראינו במינכן. חלקם צורפים ותיקים ובעלי שם. הופתעתי מהעניין הרב ב"דור הצעיר" ומהנכונות לשמר אווירה קהילתית שאינה מצומצמת ואקסקלוסיבית, אלא מגוונת ומתרעננת.

בשבת, השלישי במרץ, הלכנו לתערוכת הטלנטה ביומה האחרון, שבסיומו טקס ההכרזה על הזוכים בתחרות. מיד בהגיענו ניגשנו אל העבודות שלנו, סקרניות לראות את אופן ההצבה. אביגיל הציגה סדרה של חמישה כלים שנקלעו מחוטי ברזל באופן המסורתי לקליעת סלים. עליהם היא התיכה מסה של אמייל שקוף ולבן ללא ניקוי מקדים, מהלך שאיפשר לברזל להחליד בחלוף הזמן, וכך להוסיף צבע. העבודה עוסקת ביחידות בעולם אחרי פרידה, ובחווית "הלבד" דרך ריפרור לנוזלי גוף והגוף ככלי. עבודותיה של אביגיל הוצבו בויטרינה רחבה ונמוכה, משותפת למציגה נוספת מתחום הזכוכית שגם לה עבודות בעיקר בצבעי שחור ולבן. הכלים ופתחיהם הונחו בכיוונים שונים תוך שמירת המתח של מערכת היחסים הפנימית ביניהם. הסדרה שאני הצגתי כללה שלוש סיכות סרוגות מחוט דק, שנפחיהן משתנים ואשר הסיכה בבסיסן עשויה ממסרגה רדי-מייד מנירוסטה. הסיכות מזמינות לשיח על זהות, טריטוריה, מיניות, גוף ומלאכה נשית, דרך ההתבוננות בריטואל החיזור המגזרי הדתי-לאומי – סריגת כיפות. הן מאופינות בצורות פאליות-חרוטיות ובאופן בו הן פוגשות את כוח הכבידה מחוץ לגוף. הנפחים הסרוגים מרפררים לצורות גוף פנימי וחיצוני: ריאות, כליות, אשכים, שליות, שדיים, פינים וגפיים. בתערוכה בחרו האוצרות לתלות אותן על קיר לבן רחב בגובה העיניים ולהוציא את פין הסיכה הארוכה ביותר (90 ס"מ) כך שבלט מהקיר אל חלל התצוגה, תלוי מהתקרה חצי מטר קדימה. התאורה יצרה על הקיר צל אמורפי ומוארך, שהוסיף מימד נוסף לעבודות.

לאחר מכן פגשנו שוב מספר צורפים ואמני קראפט שפגשנו בערב הקודם בפינקוטק. יצאנו איתם ל"סיור" ושיחה משותפת על עבודותינו בתערוכה לפי הצעתם. השיח היה מרתק והם הציעו נקודות מבט חדשות על עבודותינו. עם זאת, כמו שהמפגש הראשוני במצב כזה הרחיב ומילא אותנו, באותה מידה הוא גם רוקן וכיווץ. שתינו עזבנו את מתחם היריד מוצפות ומבולבלות. החוויה יצרה עבור שתינו פרדוקס רגשי, שלקח לו כמה ימים לשקוע אצל כל אחת בנפרד וביחד. 

ביומינו האחרון שוב הסתובבנו בגלריות, והלכנו לשיח גלריה שהתקיים באותו יום בתערוכת היחיד של Bettina Dittlmann: Nicht Nichts. בתערוכה, ערכה דיטלמן מעין יומן שמתעד את התפתחותו של כלי קיבול.

לאחר הביקור בתערוכה יצאנו מיד אל שדה התעופה, חזרה לארץ. 

מיד עם הנחיתה רצתי ישירות אל הרכבת לירושלים, ומשם הגעתי ישר לכיתת הצורפות בבצלאל. התישבתי לפגישת הנחיה, נכונה לעבוד על פרויקט הגמר — ליצור.

---

נעמה בן פורת היא בוגרת המחלקה לצורפות ואופנה של בצלאל 2024, יוצרת במתכות, אמייל, חימר, זכוכית וטקסטיל. עבודתה חוקרת נושאים חברתיים, תרבותיים, סביבתיים ופוליטיים. 

בן פורת  משמשת כעוזרת הוראה בקורסי צורפות בבצלאל והיא בעלים בשותפות של "תליים" מותג לתכשיטי קרמיקה קונספטואליים.