הגליון השני של מגזין ליטושים יוצא סביב היום ה-500 למלחמת חרבות ברזל ולחטיפתם של 251 מאזרחיה. נכון לכתיבת שורות אלו, 63 חטופים, מתוכם 36 שנקבע מותם, מוחזקים עדיין בשבי החמאס. שכול, כאב ודאגה דרים בשני צידי הגבול, באזורי המלחמה ובעורף.
ב-500 הימים האלו אנחנו ממשיכות וממשיכים בחיים הפרטיים שלנו – עובדות, לומדות אוהבות – ובמקביל אנחנו הווים והוות מלחמה: נושאות ונושאים בתוכנו כאב, דאגה, ייאוש, כעס ושבר. אנחנו מתעוררות לתוך החדשות ונרדמות לתוכן; דואגות תדיר ליקירנו ולכאלו שלא פגשנו מעולם, ובמקביל מנסות לשמור על תקווה להחזרתם של כל החטופים, לימים טובים מאלו, לשלום.
אנחנו מתקיימות בתקופה עצובה, קשה פיזית, מנטלית ומצפונית, ואולי בשל כך אנחנו נאחזות בכל דבר שיכול לסמן תקווה ומצמידות אותו לדש הבגד.
כולנו שמנו לב שבשישה-עשר החודשים האחרונים גועש המרחב הציבורי בתכשיטים:
על הצוואר, פרקי היד, תנוכי האוזניים ודש הבגד תלויה עמדה פוליטית, לאומית, חברתית, מוסרית. אנחנו גועשים. כעם, כציבור, כחברה, כיחידים. מצהירים על העמדות שלנו דרך שכיות חמדה במגוון צורות וחומרים.
תכשיטים, אנחנו יודעות, נושאים מטענים רגשיים, חברתיים, פוליטיים. הם מסמנים אותנו במרחב כלפי חוץ, ובו-זמנית מתפקדים כאביזרי כוח כלפי פנים. לפעמים הם שומרים סוד או משמרים זיכרון. על אף גודלם הזעיר, ואולי דווקא בגללו, נושאים התכשיטים עוצמות של רגש (כל מי ששכחה יום אחד לענוד את הטבעת שהיא עונדת כל יום, יודעת את זה).
סיכות דש ותכשיטים אחרים נטועים במרחב הישראלי בהקשרים של צבא ומלחמה: דרגות וסמלי יחידה הם קישוטים צבאיים המסמנים שייכות; אותות מלחמה מסמנים סיום מלחמה, ובדרך כלל ניצחון; ביום הזיכרון שמור המקום למדבקה שעליה פרח דם המכבים. במהלך העשור האחרון הקפידו פוליטיקאים, מימין ומשמאל, לענוד סיכת דש קטנה של דגל ישראל, אלא שבמרחב היומיומי, האזרחי, נותר דש הבגד הישראלי עירום מקישוטיות.
מאז אוקטובר 2023, בהווה המתמשך של המלחמה הזו, שאין בה ניצחון, אנו נאחזות ונאחזים בסמלים שמסמנים תקווה, ודש הבגד הפך למקום התרחשות שבו מתערבבים הלאומי והאישי, הפוליטי והחברתי, הקולקטיבי והאינדיווידואלי. הסמלים שעונד הציבור הישראלי אינם סמלי זיכרון (הרי לא ניתן לשכוח את מה שהווה), אלא הבעת שייכות קולקטיבית לגורל משותף, כמו גם תקווה משותפת.
הראשונים היו הצמידים הצהובים שנקשרו על פרק היד, שסימנו את המרחב בקריאה להחזרת החטופים עכשיו.
אחריהם הופיעו סיכות הסרט הצהוב, מודפסות במדפסת תלת מימד, שעיצב והפיק שאול כהן, ודסקיות עם כיתוב ׳הלב שלנו בעזה, bring them home׳ שעיצבה גל פיחוביץ׳. אלו הופצו ונמכרו במאות אלפים תוך ימים ספורים מפרוץ המלחמה.
במהלך הזמן התמלא המרחב הישראלי באינספור דגמים של סיכות סרט, תליוני מגן דוד ומפות ישראל (השלמה), וכל שילוב אפשרי ביניהם. חלקם בייצור מסחרי וזול, חלקם בייצור מוקפד ויקר המשלב זהב, אמייל, אבני חן ויהלומים. חיבורים מרתקים, משונים, יפים ומכוערים, של שפות עיצוביות וחומרים, של סמלים וטקסטים, של כתמים וקווים, של יצירתיות של פרטים בתוך הלאום המפורק הזה. לעיתים מייצרת סיכת הדש דיון צורני עם מותג האופנה האקראי המוטבע על הבגד שאליו היא מוצמדת, כפי שניתן לראות בתמונה שצילמה אסתר קנובל בקריית המלאכה החודש.
אנחנו עדים לתור הזהב (והפלסטיק) של התכשיטים במרחב הישראלי, לריבוי של צורות וחומרים חסר תקדים. כל יציאה שלנו למרחב הציבורי מפגישה אותנו עם הסימנים הקריאים והברורים האלו, שממקמים אותנו במציאות החדשה שלנו, כשדש הבגד הופך למקום של נקיטת עמדה, הצהרת כוונות ושייכות לאומית.
ברגע גדוש שכזה עולה השאלה האם הסמלים האלו מתרוקנים מתוכן בשל השימוש הגורף והמאסיבי, כפי שהציע ניסן שור בכתבה בעיתון הארץ (״סיכת הסרט הצהוב היא מס שפתיים מעוות שמנרמל את מצב החטופים״, תרבות הארץ, 10 ביוני 2024), והאם סיכת סמל החטופים הפכה ללא יותר מאשר ״סיכה צהובה על דש חליפת הגנב״ כפי שכתבה זהבה גלאון במאמר דעה באותו עיתון (״אני מכחישה את טבח שמיני עצרת. היה טבח ב–7 באוקטובר״, דעות, הארץ, 15 בינואר 2025).
אסתר קנובל מתבוננת על צורפות מקומית למעלה מחמישים שנה. לדבריה, מדובר באירוע חד פעמי של ״התקשטות״ קולקטיבית. סיעור מוחות קצר שערכנו בינינו הוליד מחשבה למפות את התופעה באמצעות יצירה של מאגר דימויים שיתופי. זוהי הזדמנות לשחרר את הדיון הפוליטי והאסתטי ולפגוש באמפתיה את התופעה של תכשיטים/סמלים ומסרים במרחב שלנו.
כבר בימים הראשונים של המלחמה הזו (שגם בשמה יש מתכת), ענדו הוריו של הירש גולדברג פולין ז״ל והורי חטופים נוספים את מה שהפך לסימן ההיכר שלהם והתרחב למעגלי המוחים בכיכר- פיסת מסקינגטייפ ועליה ספירת הימים. מאז, הם ממשיכים לענוד את האבל והצער כמו נשל נחש שמסרב להתנתק מהגוף. ביום ה 491, בו השתחררו שלושה חטופים, פגשתי ברחוב חברה בדרכה לכיכר – מספר הימים שהצמידה לדש הבגד נדמה לרגע כטלאי צהוב, וסיכת הפרפר של החזית הוורודה שמעליו הצליחה להחזיק את התקווה עם שבב אופטימיות. מפלסטיק.
אנחנו מזמינות את חברות וחברי קהילת הצורפות העכשווית בישראל להיות הססמוגרף החזותי של השדה בו אנו פועלות ופועלים, לשים לב למתרחש ולהתבונן בהתקשטות הקולקטיבית במרחב הציבורי הארצישראלי העכשווי. אתם ואתן מוזמנות ומוזמנים לשתף בתמונות רחוב של התרחשויות הקשורות לשדה התכשיטים, ויחד ניצור אוסף של תכשיטי הזמן הזה. נשמח לקבל צילומים של תכשיטים וסמלים הנענדים במרחב הציבורי, יחד עם הפרטים הבאים: קרדיט לצלם, ותאריך הצילום. בבקשה שלחו את תמונותיכם אל מערכת ליטושים, במייל זה:
לימים טובים מאלו,
מיכל אורן ואסתר קנובל
