מוצג מיוחד לציון שנה לשבעה באוקטובר במוזיאון ישראל, ירושלים, בתצוגת האגף לאמנות ותרבות יהודית
אוצרות: שרון וייזר-פרגוסון, מיקי יואלסון, ג'ויה פרוג'ה
האגף לאמנות ותרבות יהודית ע"ש ג'ק, ג'וזף ומורטון מנדל במוזיאון ישראל, ירושלים
באמנים המשתתפים: קן גולדמן, ענת גולן, שאול כהן, עינת לידר, זליג סגל
ביום שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, טלטל הטבח האכזרי של חמאס בנגב המערבי את החיים בישראל ובעולם היהודי. בהתקרב יום השנה הראשון לאסון החל להתגבש בקרב אוצרות האגף לאמנות ותרבות יהודית הצורך להתייחס אליו בתצוגת הקבע, כמובן בשילוב תפילת זעקה לשחרור החטופים. היות שאבל אישי וזיכרון קולקטיבי הם חלק מטקסי חיים ומלוח השנה העברי והישראלי ושזורים באולמות האגף סברנו שהתצוגה הכוללת תרבות חומרית מקהילות יהודיות בעולם היא המקום הטבעי לכך. בספטמבר 2024 נעשתה מעין "התערבות" בתצוגות של שמחת תורה ושל ימי מועד וזיכרון ונוספו להן עבודות עכשוויות. מקצתן עוצבו בעקבות שבעה באוקטובר ואילו רובן נוצרו קודם ונטענו במשמעות נוספת בעקבותיו.
המוצג המיוחד פותח בציטוט מתוך "קינת בארי" מאת יגל הרוש – נגן, מלחין ומשורר ישראלי (נולד ב-1984):
אֵיכָה בְּאֵרִי / הָפְכָה לְקִבְרִי
וְיוֹם מְאוֹרִי / הָפַךְ שְׁחוֹרִי
הקינה, המבכה את ההרס והאובדן בקיבוץ בארי מתארת את האלימות האכזרית שחוו בני הקיבוץ ואת השבר הגדול בעקבותיה. מכיוון שבט' באב – יום האבל המסורתי שבו מקוננים על חורבן שני בתי המקדש ועוד אסונות בתולדות העם היהודי – נוהגים לקרוא את מגילת איכה ולצרף גם קינות עכשוויות, שילבו בקהילות רבות את הקינה הזאת, שגם הולחנה. הצבת הטקסט בתצוגת שמחת תורה, חג המציין את סיום הקריאה בתורה והתחלת הקריאה בה מחדש ומתאפיין בשמחה גדולה, מדגישה קשר בלתי ניתן להתרה בזיכרון הישראלי והיהודי מאז שבעה באוקטובר בין השמחה והעצב, חגיגת ההתחדשות והחורבן.
קשר זה מודגש ביתר שאת בהצבת פמוטות הכסף "זכר לחורבן" שעיצב זליג סגל (1933-2015) בשנת 1988. סגל, מגדולי המעצבים של תשמישי קדושה ומצווה בסגנון מודרניסטי מינימליסטי, יצר שלושה פמוטות לשבת, במקום שניים כנהוג: בשניים מהם יש שקע לנר ואפשר להדליקם, ואילו השלישי חסום בחלקו העליון. יש הרואים בצורתו הגדומה הדהוד של גזע עץ כרות, מוטיב המוכר גם ממצבות כסמל לחיים שנגדעו באיבם. הפמוט השלישי נועד להזכיר, כי עונג שבת והשמחה הנלווית ליום זה אינם שלמים. סגל מכנה את הפמוטות "זכר לחורבן" ורומז לחורבן הכפול בט' באב, שבעקבותיו יצא העם היהודי לגלות ארוכה, מושג הנוכח גם ברגעי השמחה האישיים, כגון חתונה, חנוכת בית וכדומה.
לצד הפמוטות של סגל מוצבת מחרוזת האבלות Keep It Light (2017) שעיצבה ענת גולן (ילידת 1983) לתערוכה באותו שם בביאנלה לאמנות של ירושלים. מחרוזת האבלות עשויה פח נרות זיכרון תעשייתיים נפוצים בישראל, שנגזר והורכב לחרוזים אשר מולאו שעווה והושחלו על פתיל כותנה. פעולתה של גולן הוציאה מהקשרם את דימויי המקומות הקדושים שהופיעו על הנרות ונותרה רק צבעוניותם הססגונית. כך, התמרת נרות הזיכרון לתכשיט שנענד על הגוף – פריט ייחודי ואישי מעצם הווייתו – מחייבת את הצופה לחשוב על אבל פרטי בהקשר רחב יותר של יהדות וישראליות. מספר החרוזים המעוצבים בגדלים שונים מייצג את פרקי הזמן בשנת האבל היהודית: שבעה ימים, שלושים יום ואחד־עשר חודש. המחרוזת היא הצעה לחפץ חדש לגמרי, גרסה ישראלית ויהודית של עדי-קמיע לתקופת האבל, המושפעת ממחרוזות תפילה בדתות אחרות. במסגרת המוצג המיוחד המציין שנה לטבח שבעה באוקטובר בעוד המלחמה בעיצומה, המחרוזת מסמלת נקודת ציון לתום שנת אבל ובו-בזמן גם מעגל אבל מתמשך.
באולם "מועד וזיכרון" הוצבו סיכות אחדות המתייחסות ללוחמים בקרב ומנציחות הנצחה אישית וקולקטיבית של הנופלים בקרבות ונפגעי פעולות איבה. באותה הביאנלה לאמנות בירושלים עיצבה עינת לידר (ילידת 1966) את סיכת הזיכרון "נשמה אישית" לאביה המנוח שלחם במלחמת ששת הימים. על אף שנפטר שנים רבות לאחר המלחמה, דמותו צרובה בזיכרונה באופן מורכב הנובע מהמלחמה שלחם בה ומתוצאותיה, היינו כשילוב של לוחם ודמות אנטי-מיליטריסטית כאחד. את הסיכה בחרה לידר לעצב כעיטור מלחמה – היא עשויה פלדת אל-חלד וכסף ונושאת בתוכה נר, שני גפרורים ומשטח הדלקה מנייר , והופכת לערכה אישית ניידת להדלקת נר. אפשר לענוד אותה על הגוף כפריט סמלי לזיכרון וגם לראות בה חפץ שימושי, שרכיביו ניתנים למילוי מחדש והוא ממשיך מנהג מסורתי.
סיכה אחרת בתצוגה היא של מיזם ההנצחה "דם המכבים" – בסיכה שזור פרח הבר הארץ־ישראלי, אשר לפי האגדה פורח במקום שבו נשפך בעת העתיקה דמו של לוחם מכבי. בשל כך הוא נבחר בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל לסמל ביום הזיכרון לחללי צה"ל ולנפגעי פעולות האיבה. המנהג לענוד פרח אדום לזכר חללי מלחמה – לרוב פרגים – נפוץ בתרבויות המערב ובמיוחד מאז מלחמת העולם הראשונה. מאז שנת 2017 העמותות "פרויקט דם המכבים" ו"זרעי ציון" מגדלות באופן יזום ומייבשות את פרחי הבר, וכן מייצרות לקראת יום הזיכרון הממלכתי סיכות מתכת להצמדת הפרחים לבגד.
הסיכות האחרונות הן סיכות דש בהדפסת תלת-ממד שעיצב שאול כהן (יליד 1981) והיו לסמל המאבק לשחרור החטופים מעזה. במהלך השנה האחרונה התבקש כהן לפתח סיכות כדוגמתן בשחור ליום הזיכרון ובירוק-זית לאלמנת מלחמת חרבות ברזל. הצבת מכלול הסיכות באולם זה היא מחוות זיכרון לנופלים הן כגיבורי מלחמה לאומיים הן כאנשים פרטיים שאבדו ליקיריהם.
בעת הצבת המוצגים וסימונם בכיתוב מבחין, התברר שנוצר קו דמיוני המחבר בין אזורים בתצוגה הקיימת: השבת, שמחת תורה, ימי מועד וזיכרון ואף יום הכיפורים שלצידו מוצבת עבודת הווידאו של יעל ברתנא "הזמן הרועד" (2001) הרומזת גם למלחמת יום הכיפורים ולקשר הבל יינתק בתודעה הישראלית בינה ובין היום הקדוש. לא יכולנו לתכנן זאת, ומלכתחילה לא היינו רוצים לקשר באופן כה נחרץ בין רגעי השמחה והשבר, ההישגים והאבדות, אך התוצאה האקראית רק מדגישה את המציאות המורכבת ורבת הטלטלות שפקדה שוב את עם ישראל.
* המוצג המיוחד מועד לזיכרון הוקם בנדיבות קרן ג'ק, ג'וזף, ומורטון מנדל
** תודה לרויטל מזובר על העריכה.
