נופים מבשרי רעות - יופי ארעי - עמותת הצורפות העכשווית בישראל

ראיון עם קרינה שושטארי אודות עתי חן בעקבות התערוכה והספר "כל העולם במה" מאת ואודות עתי חן

המפגש האחרון שלי עם עתי חן התרחש במרץ 2023, במהלך ארוחת בוקר במינכן. השמחה הייתה עצומה, אף שעתי כבר אז לא חש בטוב. בדיעבד, התברר שזה היה המפגש האחרון שלנו פנים אל פנים. לאחר מכן שמרנו על קשר דרך הודעות טלפוניות במהלך האביב, והחלפנו ברכות לסופי שבוע שקטים ורגועים. ציפיתי לראותו שוב, כפי שנהגנו מדי קיץ, עד שהגיעה הבשורה המרה בתחילת אוגוסט 2023. מותו הפתאומי של עתי חן היה אובדן גדול עבור עולם התכשיטים ועבורי באופן אישי.

עתי היה תלמיד נפלא, שהפך לאורך השנים לקולגה ולחבר קרוב. תמיד הערכתי את יצירתו יוצאת הדופן, במסגרתה חקר באופן מבריק שאלות עמוקות על יצירתיות, אנושיות ומנגנונים תרבותיים. עבודותיו היו מרתקות, מלאות ביטוי ורב-שכבתיות. עתי חקר חללים פורמליסטיים מיניאטוריים ובלתי צפויים, תוך שהוא העמיק מעבר לגבולות הטעם והתפיסה המקובלים, ופעל בין זמנים וממדים שונים. עבודותיו יוצרות מתח דיאלקטי ייחודי, המאזן בין מוחשי למיתי, בין פיזי לדמיוני. הן משמשות כאבני דרך בין המרחבים האמיתיים שבהם פעל (נופי ילדותו כמו גם מקומות שבהם חי בשנים האחרונות) לבין הפנטזיות המערערות שאתגרו אותם, תוך שימוש תוך שימוש ייחודי, מגוון ומורכב בחומרים ובצבעים. מאז שעתי סיים את לימודיו ב-2006, שמרנו על קשר קרוב שהלך והעמיק עם השנים. שיחותינו נגעו במגוון רחב של נושאים: פילוסופיה, היסטוריה, סוציולוגיה, מוזיקה, אמנות, פדגוגיה, פוליטיקה ומהות היצירה. חזונו ואמנותו המרגשים של עתי היו משמעותיים וייחודיים, והיעדרו מותיר חלל עצום.

***

בנובמבר 2024, כחלק משבוע התכשיטים בניו יורק, נפתחה התערוכה "כל העולם במה", אותה אצרו פאטי בלייכרֶ מגלריית לוּפּ (Loupe), וקרינה שושטארי, בת זוגו של עתי ואהבת חייו מאז הכירו במהלך לימודיהם. התערוכה הציגה את עבודותיו האחרונות של עתי, לצד השקת ספר בעל שם זהה (בהוצאת Arnoldsche) ובהשתתפות פאנל מיוחד שנערך לכבוד האירוע. התערוכה וההשקה התקיימו במכון פראת׳ שבברוקלין, ניו יורק.

חלק מהאלמנטים בעבודותיו של עתי שהוצגו בתערוכה הרגישו מוכרים – חיתוך ועיבוד נייר, השימוש בצבע בתוך החיתוכים, הקומפוזיציות העשירות בשכבות הבנויות בקפידה. עם זאת, נראה כי הגישה הכוללת התפתחה. נקודת המבט הפכה למרוחקת יותר, כבניסיון לאמץ נקודת מבט רחבה, מורכבת ורב-ממדית יותר של מהות העולם. ביצירות מסוימות ניתן לראות דימויים ומטאפורות המשלבים מציאות חיצונית קודרת ומורכבת, לצד ממדים רומנטיים-אוטופיים, המשקפים תחושת השתאות והערכה לטבע. במובן זה, נדמה כי עתי חקר דואליות בשפה המטפורית: מצד אחד, שימוש מכוון בשברים של מציאות קיימת ומודעת; מצד שני, ביטויים מטפוריים ייחודיים החושפים מציאות פנימית עמוקה ורב-שכבתית. דואליות זו שואפת להציע השקפת עולם מורכבת, הנעה בין מודעות מעוגנת לבין אידיאליזם כמעט רוחני. הדבר מעיד על עיסוקו הפילוסופי הנרחב של עתי ביחסים בין האנושות לעולם הטבע.

הראיון עם קרינה שושטארי שמפורסם כאן התקיים בהתכתבות במהלך השבועיים הראשונים של דצמבר 2024, כהמשך לשיחות שניהלנו בימי פתיחת התערוכה והפאנל. השאלות נבעו מתוך האבל המשותף שחווינו ומתוך שברי שיחות וגעגועים אל עתי. תשובותיה של קרינה פותחות סוגיות חדשות והרהורים ם נוספים שבוודאי ניתן להמשיך ולחקור.

***

עינת לידר: התרגשתי מאוד לראות את התערוכה שאצרת לזכרו של עתי חן במכון פראט לעיצוב בברוקלין. התרשמתי במיוחד מהבחירה בעבודותיו מהשנים האחרונות, לצד יצירות משמעותיות נוספות ששילבת בתערוכה. אני סקרנית לשמוע: כיצד החלטת ובחרת את היצירות לתערוכה ולספר? האם היו סדרות או יצירות שנשקלו אך בסופו של דבר לא נכללו? בנוסף, הייתי שמחה לדעת אילו שאלות לדעתך נענו תוך כדי התהליך, ואילו נותרו פתוחות?

קרינה שושטארי: עתי עבד במשך שנים על הספר ועל התערוכה ״כל העולם במה״, כך שהמסגרת לבחירת הסדרות הייתה ברורה כבר מראש. עקבתי אחר תכניותיו ושילבתי את הסדרות ״טרה מוטנטיקה״, ״שאלה של נקודת מבט״, ה״דיורמות״ ו״אגוזי תפילה״ גם בספר וגם בתערוכה. עם זאת, נעשתה חריגה אחת: פסל שחור מסדרת ״שברים מרוכבים״. היצירה הזו הייתה תלויה במרתף שלנו במשך שנים, ונצפתה רק על ידי, על ידי כמה אורחים ועל ידי עכבישים. פטי בלייכר ואני הרגשנו שזו תהיה תוספת עוצמתית לתערוכה, שתאפשר למבקרים ולסטודנטים לחוות את חקר הנייר של עתי בקנה מידה גדול יותר.
בנוסף, כללתי את הטריפטיכון ״לב, אקדח, דמעה״, שאותו השלמתי לאחר מותו. למרות שהיצירות הללו היו חלק מהתערוכה, הן לא נכללו בספר. לא הייתי בטוחה אם עתי התכוון לכלול אותן, והוספתן הייתה דורשת טקסט מלווה נוסף, שעדיין הרגיש לא פתור באותה עת.
התהליך הזה ענה על שאלות רבות בנוגע למסע האמנותי של עתי, במיוחד אודות הגישה המשתנה שלו לחומרים ולקנה מידה. עם זאת, השאלה כיצד הוא היה בוחר למסגר את העבודות הסמליות והעמוקות האלה באופן אישי, נותרה ללא מענה.

ע.ל.: בין העבודות הללו, היו לא מעט יצירות לא גמורות שהשלמת בהתבסס על ההיכרות העמוקה שלך עם התהליכים היצירתיים של עתי – הן מהבחינה הקונספטואלית והן מהבחינה הפיזית. הקשר הזה, שנבנה לאורך שנים משמעותיות של יצירה משותפת, למרות שכל אחד מכם עבד באופן עצמאי, התבסס על שיתוף פעולה, התייעצות ומעורבות עמוקה בשאלות של צורה ותוכן. אני מניחה שזה היה תהליך רגשי, ללא ספק מאתגר. תוכלי לשתף קצת יותר על החוויה שלך בתהליך הזה?

ק.ש.: למעשה, הספר לא כולל עבודות שהשלמתי עבור עתי, והתערוכה כללה רק את הטריפטיכון ״לב, אקדח, דמעה״ ושתי ״דיורמות״, בהן השלמתי את גב הסיכות. אמנם השלמתי עוד יצירות, אך החלטתי בסופו של דבר שלא לכלול עבודות נוספות שלא הושלמו על ידי עתי בעצמו.
חודש לאחר מותו, מצאתי את עצמי יושבת ליד שולחן העבודה שלו בבית, בוהה בטריפטיכון הלא גמור. שוחחנו על היצירות האלו בפירוט, וראיתי אותו עובד עליהן במשך חודשים. ה"לב" היה שלם בערך ב-80%, ה"אקדח" ב-60%, וה"דמעה" הייתה עדיין בשלביה המוקדמים. אין לי הרבה זיכרון מהשלמתן – אני חושבת שהייתי עדיין בהלם – עם זאת אני זוכרת שהרגשתי קשר עמוק אליו במהלך התהליך; זה הרגיש טבעי ובמידה מסוימת בלתי נמנע. במוחי, השיחות שלנו על היצירות נמשכו. דמיינתי אותו מתעצבן כשסגרתי עוד מהחורים ב"לב", ואני משיבה שאין לי ברירה כי החורים חשפו יותר מדי מהשרף ששימש לחיזוק היצירה.
מאז, המשכתי לעבוד על הספר, על התערוכה ועל יצירות נוספות שלו כי אני מחפשת את הקשר אליו. יצירתו הפכה כל כך מוכרת לי בתהליך הזה, עד שאני מרגישה כעת במידה מסוימת מנותקת מהאמנות שלי. מציאת הדרך חזרה אליה תהיה מסע חדש ומאתגר.

ע.ל.: תוכלי להרחיב בבקשה על סדרת ״אגוזי תפילה״, שהוצגה לראשונה בתערוכה ובספר? נראה שהיא מכילה רוח רנסנסית ואת תפיסותיו ורעיונותיו של עתי בנוגע לאמנות ולעולם. אשמח אם תוכלי אולי לפרט מה הרגשת ביחס לתהליך העבודה של עתי על סדרה זו בשלביה השונים, מבחינה חומרית-טכנית ומבחינה פילוסופית. איך את תופסת את הניסיון של התערוכה והספר לשמר או להעביר את רעיונותיו ודרכו בהיעדרו?

ק.ש.: ״אגוזי תפילה״ היא הסדרה האחרונה שעתי השלים במלואה. בהשראת מיכלי עץ מיניאטוריים מהמאה ה-16, ששימשו באופן מסורתי כחרוזי תפילה דתיים, כל יצירה בסדרה הזו לובשת צורת חצי כדור חושפת עולמות מיניאטוריים ומורכבים. בהקשר ההיסטורי, החרוזים הללו היו לרוב כדורים שנפתחו לשני חצאים והציגו סצנות דתיות נוצריות בתבליט עומק. עתי דמיין מחדש צורות אלו תוך שימוש בנייר כחומר מרכזי. הקליפות החיצוניות עשויות מעיסת נייר יצוקה, ואילו החללים הפנימיים המורכבים נוצרו מחיתוכי נייר, עם אלמנטים מעץ, פלסטיק ופנינים.
מה שהדהים אותי בסדרה הזו, הוא האופן בו היא מסכמת את כל הטכניקות והחומרים שעתי חקר בסדרות הקודמות שיצר. הגישה הווירטואוזית הזו ניכרת גם בסדרה ״דיורמות״. עבור סדרת ״אגוזי התפילה״, עתי הכין יריעות נייר שצייר וצבע עליהן, בדומה למה שעשה בסדרה הקודמת ״שברים מרוכבים״. אך כאן, השברים היו קטנים יותר, ונדרשו דיוק ושליטה מרובים על מנת ליצור את חללי הפנים העדינים והמורכבים. למרות הדיוק, תהליך העבודה שלו נותר די אינטואיטיבי. הוא דמיין פלטת צבעים ואווירה כוללת לכל יצירה, אך הקומפוזיציות הפנימיות התפתחו באופן אורגני.
התוצרים הפנימיים מעוררים מאוד. חלקם מתארים נופים מאיימים הרומזים על חורבן מוחלט, בעוד אחרים מציעים הצצות חטופות ליופי חולף. ״אגוזי התפילה״ מעניקים חוויה אינטרוספקטיבית עמוקה – מסע מדיטטיבי אל תוך החיים הרוחניים הפנימיים, המסמן עלייה הדרגתית של הנשמה. בעיניי, היצירות האלו משקפות גם את הדואליות הבלתי ניתנת ליישוב שבתוכנו: היכולת שלנו לגרום להרס מוחלט לצד היכולת ליצור יופי אלוהי, אהבה טהורה ומעשים אלטרואיסטיים.

בתערוכה, תכננתי בתחילה להציג את ״אגוזי התפילה״ בשתי ויטרינות נמוכות ועתיקות עם רקע שחור. הרעיון היה – לגרום לעבודות להיראות כאילו הן מרחפות בחשכה, כמו גופים שמימיים התלויים בחלל. זה נראה מבטיח עד שנסגרו הויטרינות, וההשתקפויות על גבי הזכוכית בצירוף החשכה הכללית טשטשו את הפרטים המורכבים. למזלנו, מצאנו פתרון פשוט אך עוצמתי: סיפקנו למבקרים פנסי כיס. זה איפשר להם להאיר את חללי העבודות הקטנות באור ממוקד, שחושף את הפרטים בבהירות עוצרת נשימה. חוויית המעקב אחרי החללים הפנימיים עם אור ממוקד הוסיפה מימד אינטימי ומדיטטיבי לצפייה. המבקרים נהנו מתחושת הגילוי הזו, וגם אני. כל אגוז תפילה התגלה כעולם ייחודי ועצמאי – מורכב, עמוק ומפורט בצורה מדהימה. הם מגלמים את החקירה של עתי את המצב האנושי, תוך איזון בין חושך לאור, בין הרס ליופי, בין ייאוש לתקווה.

הצילומים בכתבה מתוך התערוכה “כל העולם במה״, מכון פראת׳, בברוקלין, ניו יורק, ארה״ב. נובמבר 2024 – ינואר 2025. אוצרות פאטי בלייכר, קרינה שושטארי. צילום: דניאל טרנה.

***

עתי חן נולד בירושלים בשנת 1979. הוא סיים תואר ראשון באמנות בעיצוב תכשיטים בבצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים ולאחר מכן המשיך ללימודים מתקדמים בכיתת התכשיטים באקדמיה לאמנויות במינכן, בהנחיית אוטו קונצלי (Otto Künzli). חן השלים את שני המסלולים בהצטיינות. הוא היה אחד ממייסדי "גלריית זיגוראט לתכשיטים עכשוויים" בירושלים בשנים 2006–2007. חן לימד קורסים בעיצוב תכשיטים מעשי וקונספטואלי באקדמיות ובמוסדות שונים ברחבי העולם. במהלך הקריירה הקצרה והמרשימה שלו, חן השתתף בתערוכות יחיד וקבוצתיות רבות ברחבי העולם, ושיתף פעולה עם גלריות, מוזיאונים ואספנים בולטים. בין הפרסים הבינלאומיים החשובים בהם זכה ניתן למנות את פרס הרברט הופמן לעיצוב תכשיטים, מינכן, 2011, פרס אוברביירן לאמנויות שימושיות מינכן, 2012, ופרס אנדי לאמנות עכשווית, תל אביב, 2014.

קרינה שושטארי, נולדה בגרמניה בשנת 1979. היא אמנית תכשיטים ומסכות עכשווית, שעבודותיה חוקרות את המפגש בין טבע לאמנות. שושטארי הוכשרה כצורפת והמשיכה את לימודיה באקדמיה לאמנויות של מינכן בהנחיית פרופסור אוטו קונצלי, שם פגשה את עתי חן. עבודותיה הוצגו בתערוכות יחיד וקבוצתיות רבות ברחבי העולם ונמצאות באוספים ציבוריים, ביניהם מוזיאון העיצוב הבינלאומי במינכן, גרמניה (International Design Museum in Munich); מוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון, אנגליה (Victoria and Albert Museum); ומוזיאון האמנות של בוסטון, ארצות הברית (Museum of Fine Arts in Boston).