הקיץ, אף שהוא מעייף ומתיש, מביא עימו גם קורטוב של התרגשות. עבור ילדים, סטודנטים ומורים זו חופשת בית הספר, ועבור חובבי אמנות ועיצוב, זו תקופת תערוכות הגמר באקדמיות לאמנות ועיצוב בצלאל ושנקר. בכל שנה אני מגיעה לשני האירועים, ובדרך כלל מתמלאת בהתלהבות עד שאני כמעט מקפצת בין הקירות, כציפור דרור עם מנת יתר של קפאין. אני נהנית מהתצוגות בכל המחלקות, אבל כמי שהיא גם צורפת בסטודיו וגם חוקרת בתחום, פרויקטי הגמר בצורפות מעניינים אותי במיוחד. השנה הצלחתי לשוחח עם כמה מהבוגרים על עבודתם, ואני שמחה להציג בפניכם מבחר קטן מהפרויקטים שצדו את עיני (טוב שניתנה לי מגבלת מילים לכתבה, אחרת לא הייתי מצליחה לבחור כלל).
פרויקט הגמר של דניאל קנריק מתחיל במערכת השקיה ההופכת לבגד. סרטון שמוצג על הקיר מראה אישה נעה כשהיא לבושה במבנה של צינורות שחורים וגמישים המשולבים זה בזה, המרססים מדי פעם סילוני מים, מודגשים בתאורה אחורית כתומה ויוצרים רושם ראשוני של להבות מפזזות. זהו הפריט הראשון שנראה לעין בקולקציה של קנריק. שאר הפריטים המגיעים בעקבותיו אמנם חוזרים על האסתטיקה של מערכת ההשקיה שכוללת צינורות שחורים מורכבים ונקודות חיבור ממתכת, אך הם אינם מעבירים מים בפועל – ואולי אינם צריכים. קנריק יוצר סיטואציה ספקולטיבית ודיסטופית, בה תנאים קיצוניים מאלצים את בני האדם להתאים את גופם לחום הקבוע ולמחסור במים, בדומה למצבים הקיימים בחלקים מסוימים בעולם כבר עתה. הצורות הלבישות שהוא מרכיב מהצינורות מעלות בזיכרון מראות של עיוותי גוף או שינויים אבולוציוניים, אך הן קיקיוניות ומדומיינות, כמו שירבוט דבשת על גבו של סוס, על מנת לברוא גמל. העיצוב כאן משתלב עם ההגיון האופנתי של אייריס ואן הרפן ויוצר סוג של מופע שמחלקת התכשיטים בשנקר ידועה בו.
בעוד שדניאל קנריק בונה מבנים המתרחקים מהגוף, בוגרת בצלאל נעמה בן פורת חוקרת לעומק, שכבה אחר שכבה, את טבעם של החפצים הקטנים הנמצאים בשימוש יומיומי והקשר שלנו אליהם. במרכז עבודתה נמצאים כלים פשוטים כמסרק, מזלג, פטיש או מסרגה. לשיטתה הם מסמלים אבולוציה, מעין טרנס-הומניזם חיצוני, המתרחש מחוץ לגוף האדם. חקירתה נעשית דרך התבוננות מקרוב, מעקב והרגשת כל קו וקפל. בן פורת יוצרת סדרה של חפצים קטנים, לבישים, המשלבים חימר, אמייל ולטקס, שמטרתם להיות צורה מוחשית של זיכרון – זיכרון סנטימנטלי, זיכרון שרירים, זיכרון כה עיקש לשימור האובייקט עד שהופך אותו לכמעט בלתי ניתן לזיהוי. אובייקטים מקוריים בעלי ערך אישי לבן פורת, כמזלג ששימש אותה בילדותה, עוברים בידיה שלבי עיצוב רבים: תבנית ראשונה, יציקת שעווה, עיוות צורני בחום, תבנית שנייה, יציקת חימר, שריפה בתנור, שבירה (!) של התוצאה ותיקונה באהבה בסגנון קינצוגי באמצעות אמייל וכן טבילה בלטקס. בדרך זו הכלים הפונקציונליים מנוטרלים, מופשטים מכל תפקוד והופכים לרוחות הרפאים של עצמם, משוחזרים בצבעים אורגניים (חימר בגוון לבן עצם, לטקס דמוי עור), עד שהם נחווים יותר כהרחבה של גופנו מאשר כמוצרים תעשייתיים. החפצים של בן-פורת נראים יותר כמו ממצאים ארכאולוגיים ואנו, כארכאולוגים, מנסים לנחש מה היו דברים אלו בעבר. רק כשאנו אוחזים בידית (ולפעמים הידית היא הדבר היחיד שנותר) אנו נזכרים מיד.
עבודתה של כרמל שחר, בוגרת שנקר, מזכירה גם היא ארכיאולוגיה מבחינת לוח צבעים ונושא, אך בניגוד לבן פורת המתבוננת מהחוץ פנימה – כרמל שחר נוקטת בגישה הפוכה. באמצעות תהליך מורכב המשלב טכניקות אנלוגיות (כיצירה ידנית מקרטון ומתכת) וטכניקות דיגיטליות (שחזור הצורות בתוכנת מידול תלת-ממד), יוצרת שחר סדרה של פרטי לבוש מוגדלים הנראים כעצמות אדם. ככלל, אין באפשרותנו כבני אדם להתבונן במופע הממשי של עצמות גופינו, ואם הדבר קורה – זה בדרך כלל מעיד על כך שמשהו השתבש למדי. אולם העצמות המלאכותיות של שחר מתאימות זו לזו כפיסות פאזל, כאילו לא נועדו להוות מבנה פנימי התומך באדם זקוף, אלא רק מעטרות מבחוץ. בנוסף, בעוד שעצמות הן אינטימיות מטבען, שחר מתעקשת שהן גם אוניברסליות – וככאלה, נראותן הדומה יכולה לשמש כלבני בניין לצורות פיסוליות המשלבות שפע בארוקי עם סגפנות עתידנית.
בעוד שכרמל שחר מקבלת השראה מעצמות, בוגרת בצלאל תומי חגי מקבלת את השראתה ממאובנים – לא באופן ישיר, אלא דרך חלומות. בסדרת הענקים לצוואר "צחיח – שמיימי“ שיצרה מפורצלן, חוקרת חגי את חלומותיה, אשר בתורם מושפעים ממציאות ילדותה באזור המדברי של העיר באר שבע. הענקים של חגי הם נקודת מפגש בין חזיונות לילה, נופי מדבר ועבודת יד מוקפדת. כל חוליה במבנים הלבישים המורכבים והשבריריים הללו מפוסלת ביד, נושאת לא רק את חותם ידיה של האמנית, אלא גם את הממצאים המאובנים שאספה במדבר. חגי מותירה במכוון טביעות קטנות על גבי הקונכיות, האבנים והחרקים שבחרסינה הגולמית טרם שריפתה, על מנת להעניק רושם מוחשי לדבר שנהגה בחלום.
הפלטות המונוכרומטיות הבהירות של בן פורת, שחר וחגי נועדו להדגיש את המצב הטבעי, האורגני והמהותי לאדם. אוריאנה בוחבוט, בוגרת שנקר, עושה אף היא שימוש בלבן בעבודותיה, אך מטרתה שונה. עבורה זהו דף ריק, נקודת מוצא, אנונימיות, שלמות, תחילת שיחה. בוחבוט לא יוצרת צמידים או שרשראות, אלא עובדת עם כל הגוף, ולעיתים גוף אחד אינו מספיק; אחד מהפריטים נוצר כך ששני אנשים יענדו אותו, שזורים זה בזה בעול משותף. המכנה המשותף בסדרה הוא כדור לבן, שמידותיו משתנות מפריט לפריט. כדור זה יוצר מתח בכל עבודה, הן עבור הצופה והן עבור הלובש, שכל מרחבו האישי והבין-אישי מוגדר מחדש על ידי פרטי הלבוש הקונספטואליים. בוחבוט מסבירה שיצירתה עוסקת באיזון, תלות ואחדות – אבל לדעתי היא גם לוקחת את הצופה למחוזות בין-גלקטיים; זה קורה לא רק בגלל האסתטיקה העתידנית בסגנון הסרטים המוקדמים של לוק בסון, אלא בגלל שהמתח, אותו יוצרת האמנית באמצעות הניגוד בין כדורים וקווים דקים, מעורר תחושה של חוקי קוסמוס הנחשפים לנגד עינינו – חורים שחורים, חורי תולעת, או סינגולריות של כוח כבידה.
פרויקט הגמר של נועה דרשוביץ' מחזיר אותנו מהסינגולריות אל המציאות – בעבודתה משתלבים התכשיטים עם עיצוב תעשייתי, במטרה ליצור חפץ סמלי אך פונקציונלי; ערכה חד פעמית לעריכת טקס הבדלה בתנאי שטח עבור מטיילים או חיילים. דרשוביץ׳ ערכה מחקר מקיף על מנת ללמוד אילו מסורות חסרות ליהודים הנמצאים הרחק מביתם ומהם הפתרונות האפשריים. כתוצאה מכך, בנתה דרשוביץ׳ סט ייחודי שניתן לענוד על כיס החזה כמדליה, המכיל כמות טקסית של יין ועשבי הרחה, נר שטוח עם ארבעה פתילים וספר תפילה – הפריטים המשמשים בטקס המפריד בין השבת לשאר השבוע.
ישנם סטריאוטיפים שאנו נוטים להאמין בהם – גברים ממאדים, נשים מוונוס, צרפתים הם אופנתיים והבריטים מנומסים. סטודנטים בשנקר הם מוחצנים ביוצרם מבנים צבעוניים עצומים, וסטודנטים בבצלאל הם מופנמים החופרים עמוק בתודעה כדי ליצור את החפץ הסימבולי הקטן ביותר. לעיתים אני מתפתה לעשות את הכללות הללו, אבל השנה אני מוצאת שיש יותר דמיון בין פרויקטי הגמר בין שתי האקדמיות מאשר הבדלים. העדפה למונוכרומטי, שפה חזותית מלאה באוויר וחופש, נטייה להתבוננות פנימית לשם מציאת תשובות אודות העולם, או בחינת העבר על מנת לראות את העתיד – כל אלו יוצרים תפיסת עולם אחידה, שלו היינו יכולים לכנותה בשם, כנראה היינו קוראים לה “מאובנים ועתיד”.
קטיה רביי, בוגרת המחלקה לתכשיטים של שנקר (2017), מעצבת תכשיטים, אמנית, חוקרת וכותבת טורים (כותבת על תכשיטים עבור Art Jewelry Forum, Klimt02 and Fashion Theory). חברה בעמותת הצורפות העכשווית בישראל.
