שדה מתכנס

על בימת האודיטוריום המוחשך במוזיאון ישראל, מול קהל של כ-300 צורפות וצורפים, חלקה סמנכ"לית המוזיאון, דגנית סנקר-לנגה, וידוי מחויך: "האמת, לא חשבתי שאי פעם אדבר בכנס של צורפות".

הרגע הקטן הזה זיקק את חשיבותו של הכנס, כמו גם של כלל "אירועי צורפות עכשווית 0.01" שבמסגרתם הוא התקיים, כמהלכים המבקשים לבסס לצורפות העכשווית מרחב שיח פורה וחי, עם היסטוריה ושאלות משל עצמו, הנטוע בתוך שדה האמנות הישראלי.

האירוע – שאורגן בידי חברות העמותה נוי אלון, ענת גולן ונעמה הנמן ביחד עם חברי הוועדה האוצרותית מטעם המוזיאון, שכללה את מיקי יואלסון, שרון וייזר-פרגוסון, אחיעד עובדיה ורמי טריף – התקיים במסגרת שיתוף פעולה ראשון מסוגו בין עמותת הצורפות העכשווית למוזיאון ישראל. בעוד שכנסים וימי עיון בתחום מתקיימים גם בבצלאל ובשנקר, ייחודו של האירוע בכך שצמח מתוך השדה עצמו כמהלך פנימי, וייצג קול עצמאי של הקהילה. בדברי הפתיחה הגדירה יו״ר העמותה, פרופ’ עינת לידר, את הרגע הזה כזמן של התאספות והתבוננות עצמית: ״זמן שבו קהילה בוחרת לעצור (…) ולמקם את העשייה שלה בתוך מארג רחב של תרבות וחברה״.

כבר בכניסה לאולם, עוד בטרם נאמרה מילה, סימנה מחווה חומרית קטנה את הטון: סיכות מתכת עגולות, מודפסות בלוגו האדמדם של העמותה, חולקו לבאים ומיד נענדו על דשים רבים. סיכה פשוטה, שהפכה בן רגע לסמן של השתייכות – אובייקט שמכנס לתוכו קהילה ורגע משותף של שדה המתכנס סביב עצמו.

גם הקהל שירטט את מנעד השדה: חברי עמותה, ידידים וצורפים עצמאיים, לצד סטודנטיות וסטודנטים מבצלאל, משנקר ומתל-חי שהגיעו בנסיעות מאורגנות. יחד עם אנשי מקצוע מהמוזיאון, בהם חמישה אוצרים ושתי קונסרבטוריות שהרצו בפאנלים והעבירו סדנאות וסיורים – התצריף האנושי העיד על עומק הדיאלוג שנרקם.

התכשיט כנשא משמעות

לאורך היום נפרשו נקודות מבט מרובות על המושג "צורפות". בעבודת AI תחת הכותרת ״התכשיט העכשווי הישראלי: עבר, הווה, עתיד״, נועה טמיר הנפישה באנימצה מהלכת קסם רצף כרונולוגי של אבני דרך בהתפתחות הצורפות – מתליונים עשויים שיניים של בעלי חיים מהתקופה האפיפליאוליתית ועד תכשיטי נייר ופלסטיק של ימינו.

בהרצאות שונות חזר התכשיט כאובייקט קרוב לגוף שמשמש כנשא של משמעות: בהרצאתה של מיקי יואלסון, אוצרת משנה באגף לאמנות ותרבות יהודית, דרך קמעות הנושאים מערכת סימנים צפופה של איחולים, מסרים, פחדים ותקוות; ואצל הצורפת ואמנית הווידאו דניאלה שריה כבחינה של המתח בין "תכשיט יציב", המסמל שאיפה להתקרב לנצחיות (זהב, יהלומים) לבין זמניותו ופגיעותו של הגוף האנושי, תוך מעבר מצורפות מסורתית ליצירת תכשיטי וידאו מבוססי פעולה. דרך שימוש בחומרים חיים ומתכלים – כמו פרחים, עקבות על העור – היא מציעה להחליף את ערך הקיבעון והעמידות בערכים של רגש, תנועה ושינוי. שריה הציגה תכשיטים שאינם אובייקטים סטטיים, אלא מעין גשרים חיים ופועמים המחברים בין גופים, חוויות פנימיות ומרחבים אנושיים משותפים.

היה מרתק להאזין לשיתופים על תהליכי עבודה. בהרצאתה, הציגה ג'ואנא גנאדרי, בוגרת טריה של שנקר, את פרויקט הגמר שלה שבו הפכה דמיון תוסס בהשראת עולם תת-ימי לתכשיטים רבי-נוכחות. תכשיטיה משלבים הדפסות תלת-מימד וצורפות מסורתית, ומגלמים מסר דואלי, מחזק או חונק. נעמה הנמן שיתפה במערכת היחסים המתפתחת שלה עם המתכת כמסע חקר חומרי-פילוסופי: תחילתו בעבודה בקנה מידה גדול בטכניקות מסורתיות של "הרמה", שהתפתחו לסימולציות דיגיטליות המחוללות מפגשי צורות, וליצירת עבודות שמבקשות להטמיע את החוויה של מתכת שיש לה "חיים ותשוקות משלה", כדבריה, והיוצרת נדרשת להקשבה ולא רק לשליטה.

דניה צ'למנסקי שיתפה ברגע מטלטל בסטודיו שהפך לציר מרכזי בעבודתה: במהלך ליטוש שרשרת, אצבעה נתפסה בחוליה ופרק ממנה נקטע. היא דיברה על הסטודיו כמרחב לריפוי ועל התכשיט כאובייקט המחזיק שבר וזמן. היא הציגה שתי סדרות של עבודות שמתמודדות עם החוויה, באחת איחתה ענפי עץ כרותים בטכניקות צורפות בעבודה אינטואיטיבית, שלושה דגמים סופיים ביום. באחרת, "השלמות", יצרה פרוטזות פואטיות שהרכיבה לעצמה, המשלבות הומור ופונקציונליות חדשה, כמו זכוכית מגדלת משובצת במקום מפרק או כרית לסיכות תפירה. צ׳למנסקי הציעה לראות בצורפות פעולה של השהייה: לא פתרון לשבר, אלא החזקה שלו. התיקון, עבורה, אינו ניסיון למחוק את השבר, אלא כוח המעניק לגוף ולאובייקט חיים חדשים.

בין היפה למפלצתי

בפאנל השני, בהנחיית אורינה פרנטה, הוויכוח סביב היופי האסתטי התגלה כאחד הצירים הטעונים של היום. פרופ' תמר אלאור, אנתרופולוגית מהאוניברסיטה העברית, הציבה את היופי של התכשיט כמאפיין מרכזי. היא הציגה בשקופית, זה לצד זה, דימויים של עבודת צורפות תימנית, כמייצגת את העבר של הצורפות הישראלית, לתפישתה, ושל מותג התכשיטים “אגס ותמר”, שאותו הגדירה כמייצג של ההווה. תכשיט, היא אמרה, הוא קודם כל דבר יפה שאנו רוצים לענוד על הגוף.

מול זאת השיבה שירלי בר-אמוץ, צורפת חברת העמותה ומרצה בכירה בבצלאל, שמהות התכשיט אינה "להיות יפה" אלא היכולת להגיב באמצעותו ולבטא עמדה, מחשבה ורגש. "אני מאוד רוצה לעשות דברים יפים והם יוצאים מכוערים", אמרה. "כל פעם המוטיבציה היא לעשות משהו יפה ושוב יוצא לי מפלצתי." כך למשל, סיכה של בר-אמוץ מהסדרה ״רק העצמות ישארו״ נראית כמו קן ציפור נטוש מלא בעצמות. הסיכה מצופה בסיליקון בגוון של צבע גוף, שמקשר אותה לגוף העונד ומייצר משיכה ודחייה בו זמנית.

לדבריה, הצורפות והאמנות הן המדיה שדרכה היא פועלת: "אני לא בן אדם שמגיב בצורה אקטיביסטית לדברים שמפריעים לי בחברה, לא מספיק, ואז התחום שלי, הצורפות, הוא הדרך שבה אני יכולה להגיב לזה".

הרחשים שעלו מן הקהל בתגובה לדבריה של אלאור העידו עד כמה הסוגיה טעונה ומפעילה, וכי הצבת היופי במובנו האסתטי־הצר נתפשת בעיני רבים כעמדה מנותקת מן הצורפות העכשווית, הפועלת מתוך תפישה רחבה בהרבה של יופי, הכוללת משמעויות סמליות, תרבותיות ואחרות. במובן זה, כלל "אירועי 0.01" עוררו, בצורות שונות, דיון בשאלה מהו תכשיט והאם, או כיצד, מתבטא יופיו.

אחיעד עובדיה, אוצר לתרבויות פרהיסטוריות, הזכיר שהתכשיטים הקדומים ביותר שנמצאו – בעיקר עצמות, שיניים וצדפים מנוקבים – שימשו לא רק להתקשטות, אלא גם כסמנים חברתיים וסימבוליים ליצירת זהות קבוצתית, סטטוס, שייכות, טקסיות ואמונה ואף לקשרים בין קבוצות שונות. אפשר, איפוא, לראות בתכשיט הקדום מעין לינגואה פרנקה מבוססת-חומר שאפשרה יצירת שייכות וקשר גם מעבר להבדלים.

בעצם, אולי, לא מאוד שונה מהסיכה הקטנה שחולקה בכניסה לאולם בראשית הכנס.

מה יישאר מהתכשיטים שלנו?

ענת גולן ובר-אמוץ, שתיהן עוסקות בעבודתן בסמלים לאומיים וציוניים, הציגו שתי עמדות כמעט הפוכות. גולן הציעה פירוק של סמלים צבאיים ולאומיים והרכבה מחדש מתוך רצון, לדבריה, "להטעין אותם ברלוונטיות, בערכים של ציונות ואהבת הארץ, וזאת כדי שאוכל לגדל פה ילדים שרוב הסיכויים יתגייסו לצבא בבוא העת". בין עבודותיה שהוצגו – גורמט "חי" ענק וגרוטסקי עשוי כולו מעץ זית, חומר שמשתנה עם הזמן בעקבות חימצון או הפרשה של השמן הטבעי של העץ; וכן סיכות צבאיות דמויות סוכריות, עשויות יריעות נחושת בציפוי טפלון צהוב, חומר השמור לציפוי כלי נשק. לדבריה, הסוכריות "מושאלות" מטקסי מעבר יהודיים כמו בר מצווה או חתונה ומייצגות את הקהילה העוטפת את הפרט, ומשליכה עליו סוכריות כדי לברך אותו. היא יצרה את המהדורה המוגבלת על מנת להדגיש את התגייסות העם למען השבת החטופים, היא אומרת.

 אצל בר-אמוץ, לעומת זאת, העיסוק בסמלים הללו מהול בצער, כאב וביקורת, ומעלה סימן שאלה רחב לגבי המקום עצמו וסמליו, ומה יישאר כאן ברמה הלאומית והסביבתית.

לשאלת פרנטה, כיצד יפרשו ארכיאולוגים בעוד אלפיים שנה את התכשיטים שאנו מייצרים כיום, השיב עובדיה, בהתייחסו לתכשיטים תעשייתיים: הם יחשבו שכולנו קנינו באותה חנות.

השאלה "מה יישאר" מההיסטוריה החומרית של זמננו, ובכללה הררי הזבל שאנו משאירים אחרינו, ריחפה מעל הדיון, לא רק כתרגיל מחשבתי ארכיאולוגי אלא כשאלה חומרית מאוד. עובדיה הזכיר שהתקופה שבה אנו חיים היא שכבה ארכיאולוגית דקה. אנו נוהגים לכנות את זמננו "עידן הסיליקון", אך זו מחמאה שאנו מעניקים לעצמנו. למעשה, זהו עידן הפלסטיק. בר-אמוץ ניסחה זאת בפשטות חדה: הפלסטיק הוא מה שיישאר מאיתנו.

אני לא בטוחה מה יישאר, אבל ברור שמשהו התכנס.